פיסות של שלום: מסעי האישי אל תוך בניית שלום ישראלי-פלסטיני
עליי להודות על האמת: העיתוי של פרסום המאמר הזה טעון אצלי בחששות. האוויר סמיך ודחוס ממתח, צער, ותחושה מוחשית של ייאוש, וזה מעלה בי את השאלה אם מתאים או אפילו מתחשב לפרסם מחקר על בניית שלום בתקופה כה מטלטלת. הסכסוך, כה חשוף וישיר, מאתגר את מהות עבודתי ומאלץ אותי להתמודד עם דילמה בסיסית.
אחרי התבוננות ממושכת הבנתי (עם עזרה מידידיי) שאולי לא יכול להיות זמן טוב יותר לפרסם את המאמר הזה על שלום. דווקא בזמנים של התלקחות הסכסוך ושל ייאוש, קולות של תקווה ופיוס נחוצים יותר מתמיד. דווקא בתקופות כאלו עלינו להיאחז באמונה שקיימות אפשרויות שאינן כרוכות באלימות, ושמאמצים המופנים לעבר הבנה וריפוי אינם לריק.
החלטתי לשתף את המאמר שהתפרסם, ובכך לבחור בתקווה ולא להיכנע לייאוש. התבהר לי ששיתוף התובנות והחוויות האלו יכול להציע ניצוץ של אור באפילה, להוות תזכורת לכך שאפילו בעיצומה של מלחמה חותרים אנשים ללא לאות לעבר שלום והבנה הדדית.
לכן, בקוראך מאמר זה, זכרי שהוא לא רק מחקר אקדמי. הוא עדות לכוחה של רוח האדם, מגדלור של תקווה בלב הסערה, וקריאה להאמין באפשרות של איחוי קרעים גם בזמנים הקשים ביותר.
כאשר יצאתי למסע אל לב בניית השלום הישראלי-פלסטיני, גיליתי עולם שבו שזורים בעדינות החוטים של הבנה ופיוס. הסיפור הזה אינו רק על פתרון סכסוכים. זהו סיפור אישי של טרנספורמציה, על רקע אחד הסכסוכים העיקשים ביותר בעולם.
נקודת מבט חדשה
כיהודיה בלגית חילונית שעלתה לישראל ב-2013, רוב חיי ראיתי את הסכסוך רק מנקודת מבט אחת. הנרטיב שעליו גדלתי ושאותו היכרתי היה חד-צדדי, ועוצב בעיקר על-ידי הקהילה שלי וסביבתי. אבל לחיים דרכים משלהם לפתוח דלתות לנקודות מבט חדשות, ועבורי הדלת הייתה תכנית לימודים אקדמית לתואר שני בה למדתי בשנים 2015–2017, ששמה היה “החברה והאמנויות.”
תוכנית ייחודית זו, המשלבת תיאוריות של שינוי חברתי עם פרקטיקות אמנותיות, שמה דגש משמעותי על פתרון סכסוכים. בכור ההיתוך הזה של רעיונות ויצירתיות, מצאתי את עצמי לומדת לצידן של עמיתות ערביות-ישראליות בישראל. זו הייתה נקודת מפנה בחיי – רגע שהפגיש אותי ישירות עם נרטיבים שונים לגמרי משלי.
בפעם הראשונה בחיי, נחשפתי לסיפורים ולנקודות מבט שנעדרו מהבנתי הקודמת את הסכסוך. התוכנית סיפקה יותר מאשר ידע אקדמי. היא סיפקה תמונה מאוזנת של ההיסטוריה של ישראל, שהייתה חדשה עבורי. ניהלנו שיחות פתוחות, שאמנם היו מאתגרות אך גם מעשירות מאוד. השיחות האלו לא תמיד היו קלות. הן דרשו מאיתנו לחרוג מההטיות שלנו, להתעמת עם אמיתות לא נוחות ולהקשיב – באמת להקשיב – לדברים שהיה לצד השני לומר.
המסע הזה עם חברות הכיתה הערביות-ישראליות שלי היה מאיר עיניים. הוא איפשר למודעות שלי להתרחב אל מחוץ לגבולות חוויותיי הקודמים. התחלתי לראות את המגבלות של הנרטיב שעליו גדלתי. החוויה הייתה דומה ליציאה מחדר סגור אל האוויר הפתוח. פתאום היו עוד כל-כך הרבה ממדים, כל-כך הרבה יותר קולות וסיפורים, שמעולם לא חשבתי עליהם.
חוויה זו שינתה לא רק את הבנתי את הסכסוך – היא שינתה אותי. הבנתי, שהבנה אמיתית של כל סכסוך דורשת הכרה בכך שכל סיפור נושא את האמיתות שלו ואת הכאבים שלו. המסע הזה עורר בי סקרנות ותשוקה לחשוף אמיתות שונות. התחלתי ליצור מרחב בהבנה שלי. לא לפסול את הנרטיב שלי, אלא לשזור בו גם אחרים. זהו מסע של הרחבת האופקים שלי, של הכנתי את עצמי לאמץ את הסיפורים והחוויות המגוונים, שמעצבים את הסכסוך המורכב הזה, וללמוד מהם. החוויה הזו הייתה כואבת ומשחררת כאחד, תערובת מרה-מתוקה של רגשות.
לב ושכל: הכוח של בניית שלום טרנספרסונלי בפעולה
בשנה האחרונה של לימודיי בתכנית לתואר שני בתודעה, רוחניות ופסיכולוגיה טרנספרסונלית ב-Alef Trust, הקדשתי את השנים 2021-2022 לפרויקט מחקר מעמיק. הפרויקט הזה הוביל אותי לחייהם של שבעה אנשים יוצאי דופן: ארבעה יהודים-ישראלים ושלושה פלסטינים, שכל אחד מהם הביא את הרקע ואת הסיפור המיוחד שלו.
המסע שעברתי באותה תקופה לא היה אקדמי בלבד. הוא היה צלילה עמוקה לתוך הנרטיבים האישיים שמגדירים ומייחדים כל אחד מהאנשים המדהימים הללו. ביניהם היו ארבעה יהודים-ישראלים, פלסטיני מוסלמי אחד מעזה ואחד מבית לחם ונוצרי פלסטיני מנצרת. כל השבעה השתתפו ביוזמות לבניית שלום או הובילו אותן. יוזמות אלו לא היו מאמצים דיפלומטיים רגילים. הם היו מפגשים משמעותיים שמקורם בשיטות הוליסטיות ואינטגרטיביות.
שיטות הוליסטיות נובעות מגישות המתייחסות לאדם השלם – לנפשו, גופו, רוחו והרקע שלו – במקום להתמקד רק בהיבט אחד מכוליותו. הן עוסקות בהבנה כיצד החלקים השונים הללו מתחברים ומשפיעים זה-על-זה. שיטות אינטגרטיביות, לעומתן, משלבות בין טכניקות ופרקטיקות שונות כדי ליצור גישה מקיפה וכולית יותר. הן מחברות בין גישות מסורתיות, מודרניות ורוחניות כדי לקבל תמונה מלאה יותר ופתרונות יעילים יותר. בהקשר הזה, אנשים משני הצדדים של הסכסוך חברו יחד לא כאויבים אלא כבני אדם שהם אחים, המבקשים הבנה וריפוי הדדיים.
באמצעות דיאלוגים פתוחי-לב, מפגשי פסיכודרמה, טקסים משותפים, טכניקות ביטוי אמנותי, שחרור רגשות, מדיטציה קבוצתית, הרצאות בנושאים רוחניים ועוד, הגענו לרמת תודעה שחורגת מהאגו האישי המצומצם. זה עזר לנו לשבור מחסומים ולבנות גשרים של הבנה וחמלה. מעבר לשכבות הסכסוך וההיסטוריה, מתאפשר לנו לראות זה-את-זה ולהכיר באנושיותו של האחר. גישות אלו מתוארות כגישות טרנספרסונליות לבניית שלום.
גישות טרנספרסונליות לבניית שלום חורגות מהתמודדות עם ההיבטים הפוליטיים או החברתיים של הסכסוך. הן נוגעות בממדים הרגשיים והרוחניים העמוקים, שלעתים קרובות אינם מדוברים, שהם היסוד ליחסים ולסכסוכים בין בני אדם. שיטה זו מספקת הבנה כוללת של הנושאים העומדים על הפרק, תוך התייחסות לא רק לכוחות הגלויים אלא גם לכוחות הנסתרים שמעצבים סכסוכים.
במרחבים הטרנספרסונליים הללו, ישראלים ופלסטינים לא רק דיברו על שלום כעל מושג מופשט. הם חוו מסע אישי וקולקטיבי משמעותי. מסע זה כלל את חקר עולמם הפנימי וחוויות אנושיות משותפות, באופן שחרג מהנרטיבים המקובלים של האשמה וקורבנוּת. גישה זו איפשרה חיבור עמוק, הבנה ואמפתיה בין אנשים שמנקודת המבט הרגילה נתפסו כאויבים, וטיפחה תחושת אחדות ואנושיות משותפת.
גישה מעמיקה זו הייתה קריטית, מכיוון שהיא אפשרה לי לחוות ממקור ראשון את הכוח הטרנספורמטיבי של יוזמות אלו. התובנות שזכיתי להן היו מאירות עיניים ומרגשות. גיליתי שאירועים של בניית שלום, המעוגנים בגישות טרנספרסונליות, דורשים ממשתתפיהם יותר מאשר השתתפות בשיח מקרב. הם דורשים מהם להתעמת עם הנרטיבים הכואבים והמנוגדים של הישראלים והפלסטינים ולהכיל את שניהם. הודות למגוון השיטות הטרנספרסונליות הללו, אירועים אלו טיפחו קשרים אנושיים והובילו לשינויים ממשיים בגישות ובנקודות מבט.
ליקוט סיפורים: לבו של תהליך המחקר שלי
במחקר זה ביקשתי למצוא את מקור הידע האותנטי ביותר: החוויות מיד-ראשונה של אלו שחיו אותו. באמצעות ראיונות אישיים, הזמנתי משתתפים לחלוק את הנרטיבים האישיים שלהם של השתתפות באירועי בניית שלום טרנספרסונליים בין ישראלים ופלסטינים או של הנחיית אירועים כאלו. חקירה זו איפשרה לי לחשוף סיפורים מופלאים של טרנספורמציה אישית, שכל אחד מהם היה עדות לכוחה של גמישות והבנה אנושיות. דמיינו לעצמכם שיחות אינטימיות, מלב-ללב, שבמרחב שהן פותחות, כל משתתפת יכולה לבטא את חוויותיה במילותיה שלה ולתאר מסעות מעוררי השראה.
קחו לדוגמה את סיפורו של סעיד, פלסטיני שהיה מעורב באופן פעיל ב"שורשים" במשך יותר משש שנים. ניסיונו מהווה דוגמה עוצמתית לאופן שבו עיסוק בפעילויות של בניית שלום יכולה לשנות את חייו האישיים של האדם. סעיד, שעסק ללא לאות בפעילויות המגשרות בין ישראלים ופלסטינים, גילה שקשריו עם "האחר" שיפרו מאוד את יחסיו בבית. הקשרים שגילה לא רק קרבו אותו למשפחתו ולחבריו אלא גם איפשרו לו לפתח הבנה וחיבור עמוקים עם עצמו. מסעו של סעיד מדגים כיצד ההשפעה של בניית שלום מגיעה הרבה מעבר למרחב הפוליטי או האידאולוגי – זהו מסע של צמיחה והעשרה אישית, החודר לכל הבט בחייו של האדם.
הכירו נא את דניאל, ישראלי יהודי ששיחק תפקיד מרכזי בהדרכת דיאלוגים פתוחים בין ישראלים ופלסטינים. בעבודתו, דניאל עד ישיר להתפתחות ולהתבגרות של קבוצות אלו במהלך המפגשים של בניית שלום. הוא מתייחס לטרנספורמציה כמסע לעבר בגרות, באופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואחרים. עבור דניאל, לא מדובר רק בצמיחה אישית – מדובר בהתפתחות קולקטיבית של הקהילה. הוא מאמין שבאמצעות הבנה עמוקה של רגשותינו ומחשבותינו, אנו יכולים ליצור קשרים חזקים ומשמעותיים יותר זה-עם-זה. ניסיונו מראה כיצד דיאלוג יכול להוביל להתפתחות אישית וקהילתית, לשינוי בנקודות-מבט ולחיזוק קשרים.
סיפורו של עזאם מרגש במיוחד. עזאם הוא פלסטיני מעזה, שדיבר על כך שחווה רגשות עמוקים של אי-קיום בעיניו של הצד האחר. המפגש הראשון שלו? אירוע של קונסטלציה מערכתית בזום. תארו לעצמכם את הסיטואציה: פגישה ראשונה, וירטואלית אבל אמיתית לגמרי, בה עזאם מצא את עצמו מדבר וחושב בדרכים שלא הכיר קודם לכן. גם אני השתתפתי באירוע הזה, ובשבילי היה זה רגע עוצמתי במיוחד. הוא היה כרוך בחילוף תפקידים עם עזאם.
בתרגיל זה, כל אחד מאיתנו נכנס לנעליו של האחר, כדי לראות את העולם דרך עיניו של הזולת. אני, כישראלית, לקחתי על עצמי לראות את העולם מנקודת המבט הפלסטינית, ועזאם עשה את ההפך. זה היה הרבה יותר מתרגיל באמפתיה – זה היה תרגיל טרנספורמטיבי, שאיפשר לנו להסיר חומות שניצבו בינינו ולהבין באמת את חוויותיו ורגשותיו של האחר. ההתבוננות של עזאם בתרגיל זה התמצתה באמירות נוקבות: לראות דברים לא מהעיניים שלך אלא מהעיניים של העם השני. לחשוב לא את המחשבות שלך אלא של העם השני. היפוך התפקידים הזה אפשר התגלות, רגע שבו קווי ההפרדה היטשטשו וראינו זה-את-זה לא כ"אחר" אלא כבני אדם אחים. הודות לכוחו של היפוך תפקידים, עזאם חש שרואים אותו והיה מסוגל לראות את האחר.
מעיין, מנחה של קבוצות חליפה מישראל, הוסיפה טעם מיוחד למרקחת הטרנספרסונלית. במפגשי החלימה המשותפת שלה, היא עוזרת למשתתפים להיכנס לתוך חלומו של אדם אחר, כאילו הקבוצה כולה חווה אותו. היא גם מוצאת סמלים אוניברסליים משמעותיים בחלומותיה של כל משתתפת, ומחברת את הסמלים הללו לעולם החיצון, כך שכל המשתתפים יכולים להתחבר אליהם. היא מסבירה שדימויים שכיחים אלו משחררים אנשים משני הצדדים מרגשות קשים ומחברים ביניהם, על-ידי שהם מזכירים להם שביסודנו כולנו בני אדם וכה רב המשותף בינינו.
ישנו גם הסיפור יוצא הדופן והמיוחד של גבר פלסטיני שהשתתף בטקסי אייוואסקה משותפים (ראו בטבלה לעיל). בעוד שיש הרואים טקסים אלו כשנויים במחלוקת, הם חלק אינטגרלי ממגוון רחב של סיפורים על בניית שלום טרנספרסונלית שחולקים ישראלים ופלסטינים. הוא סיפר על חוויה בלתי רגילה של אחדות, שבה הגבולות הרגילים של אנחנו-והם התפוגגו ברגע של חיבור עמוק. בחוויה זו הוא ראה את האחרים לא כזרים או כאויבים אלא כהשתקפויות שלו עצמו, כדוגמה לתחושה עמוקה של אנושיות והבנה משותפות.
היו עוד סיפורים מדהימים רבים של קשרים שנוצרו בין ישראלים ופלסטינים באירועים אלו, וחלק מהקשרים הללו ממשיכים עד היום. אם אתם סקרנים לדעת עוד, אני ממליצה לכם לקרוא את המאמר המלא כאן. מאמר הבלוג הזה אינו אלא סיכום קצר של התיאור המקורי והמפורט יותר.
לב הטרנספורמציה: מסע של קשרים מאנישים
אחד ההבטים המשמעותיים ביותר של המסע היה המיקוד בבניית קשרים אנושיים חזקים. הוא התחיל בבניית אמון ואינטימיות, שהיוו בסיס לחקירת האנושיות המשותפת שלנו. גישה זו לא הצטמצמה לדיון בסכסוך. היא עסקה במציאת החוטים המחברים בין כולנו – הפחדים, התקוות והחוויות המשותפות שלנו. לעולם לא אשכח איך, בסדנת יחד מעבר למילים, עמדתי לפני כל הפלסטינים והודיתי בפני כל אחד מהם, בזה אחר זה, שאני מפחדת מהם. זה היה אחד התרגילים הקשים ביותר והמשחררים ביותר שעשיתי מעודי. הוא היה קשה בגלל התוכן הפגיע, הכואב והמביך של דבריי, ומשחרר בגלל תגובתם החומלת והמעריכה אליי, למרות כובד משקלו של התוכן. הרגע המזכך הזה יצר שדה אנרגטי של האנשה משני הצדדים.
זה מזכיר לי שיחה שהייתה לי עם גבר פלסטיני שחלק עמי: אנחנו מפחדים זה מזה. לא באמת ידעתי שהם מפחדים מאיתנו. אני פחדתי מהם, זאת ידעתי. איננו נפגשים כבני אדם רגילים. אין לנו קשרים אנושיים רגילים. התוודות מלאת-רגש זו חשפה את רגשותינו ופחדינו המשותפים, שלרוב איננו מכירים בהם. התוודעות לרגשות משותפים אלו מאפשרת לנו להיות אנושיים יותר, לגשר על פני התהום שיוצרים הפחדים שלנו ולפתוח נתיב לאמפתיה ולהבנה. זו תזכורת לכך שמתחת לשכבות הסכסוף אנו חולקים את אותה חוויה אנושית.
דליה היא פלסטינית צעירה שמשחקת בתיאטרון פלייבק משותף (ראו בטבלה לעיל). היא מסבירה שפלייבק משותף משתמש בהאנשה כאמצעי להתקרבות הדדית. ההופעות לא עוסקות הרבה בסכסוך אלא בסיפורים פשוטים של בני אדם. זה עוזר לישראלים ופלסטינים לזכור שלכולנו יש סיפורים דומים בחיינו, ולכן אנו בראש ובראשונה בני אדם. היא אמרה: ואני חושבת שלפלייבק יש בדיוק את המטרה הזו. להחזיר אותנו להיות בני אדם. שאני בן אדם. בן אדם עם סיפור.
שיטה עוצמתית נוספת לטיפוח רגשות מאנישים באירועי בניית השלום האלו הייתה המגורים המשותפים של ישראלים ופלסטינים. תארו לעצמכם זאת: לחלוק חדר עם מישהי שתמיד פחדת מפניה או ראית כאויבת. בהתחלה חששו רבים מאיתנו לחלוק את המרחב האישי שלהם עם "האחר," אבל בסופו של דבר הייתה זו חוויה משמעותית ביותר. בפשטות של רגעים אינטימיים משותפים, כמו שיחות בפיג'מות, המשתתפים החלו לראות זה-את-זה פשוט כבני אדם אחים. הקירבה שברה חומות, שינתה תפיסות של האחר והטילה אור על האנושיות המשותפת שלנו ברגעים הפשוטים ביותר.
השימוש בסמלים
השימוש בפעילויות סמליות שיחק גם הוא תפקיד חשוב במסע שלנו. למשל, בגישה של מוסאלחה (ראו בטבלה לעיל), ההמחזה של טקסי נישואין בין-תרבותיים שמשה כדימוי עוצמתי לאחדות ולפיוס. הפעילות הסמלית הזו אפשרה למשתתפים לחוות את השמחה והאחווה של חיבור בין שתי תרבויות, ולהתעלות מעבר לגבולות הרגילים של הסכסוך. דוגמה משמעותית נוספת הייתה השימוש במים כדי לייצג את דמעותיהם של הסובלים משני הצדדים. שיטות אלו אפשרו לנו לתקשר בדרכים שמילים בלבד לא יכולות לתפוס, ולהעמיק את הבנתנו ואת הקשר בינינו.
השינויים שנבעו מהיוזמות הללו היו עדינים ועמוקים. המשתתפים חוו שינויים ברגשותיהם, במחשבותיהם ובהתנהגותם, שהובילו לאמפתיה מוגברת, תקשורת פתוחה וירידה בפחד ובדעות קדומות.
ההכרה בנרטיב של האחר
בעת שאני כותבת זאת מטילה המציאות המרה של המלחמה המתמשכת, שגובה מדי יום חיים נוספים, צל כבד של ספקנות על פני כל דיבור על שלום ופיוס. זוהי ספקנות מוצדקת, הנובעת מהכרה במורכבות ובעומק הסכסוך שאנו בעיצומו. אירועי בניית השלום שבהם השתתפתי ייצגו מעין מיקרוקוסמוס של תקווה בתוך מרחב שבו שולטת אלימות. חשוב להכיר בכך שאירועים אלו מושכים אליהם אנשים עם נטייה מוקדמת לעבר בניית שלום, ולפיכך הם צעד חשוב אך קטן.
הקשרים שנוצרו באירועים אלו היו אמתיים ומשמעותיים. עם זאת, אני מאוד מודעת לכך שהחרפת המתח הנוכחית העמידה במבחן קשה את היחסים הטריים האלו. זו תזכורת לכך שהדרך לעבר השלום אינה סלולה. היא זרועה מכשולים ומהמורות. יוזמות אלו, אף שיש להן השפעה, הן רק ההתחלה – הצעד האנושי של ראיית האחרים כאחינו בני האדם, לא כאויבים חסרי פנים.
עם זאת, יש הבדל עצום בין השינויים האישיים, בקנה מידה קטן, שאנו רואים באירועים אלו, לבין המציאות הרחבה והאכזרית שמחוץ להם. ההבדל הזה מראה כמה עצומה המשימה. מאמצים לבניית שלום כמו אלו נוטים להידחק לצד על-ידי הנרטיבים השולטים של סכסוך ותוקפנות, והתקשורת כמעט ולא מסקרת את האיים האלו של שלום והבנה.
היבט חיוני במאמצים האלו לבניית שלום, שהוא אולי המאתגר ביותר, הוא ההכרה בנרטיב של האחר. זהו צעד בסיסי, ועם זאת לרוב שוגים בו. הכרה בנרטיב של האחר אין משמעותה שלילה או אפילו החלשה של הנרטיב שלך. משמעותה היא הכרה בכך שיכולים להתקיים ואכן קיימים נרטיבים רבים. הכוונה אינה להסכים עם הצד האחר או לוותר על האמת שלך. הכוונה היא לקבל את המורכבות של המציאות המשותפת שלנו. קשה לשאת את המתח הזה, אבל הוא חיוני עבור כל ניסיון אמיתי לפיוס.
המלחמה הנוכחית, עם כל זוועותיה, מדגישה את הצורך בהגברת המודעות ליוזמות האלו לבניית שלום. אנשים צריכים לדעת שבעיצומם של הכאוס והאלימות מתקיימים מאמצים לגשר בין הצדדים, להבין כל אחד את הנרטיב של האחר ולהכיר בו. הכוונה היא לזרוע זרעים של אמפתיה והבנה בקרקע שזמן רב הייתה עקרה.
סיכום: סיפורים אלטרנטיביים של תקווה וחיבור
בעוד שאירועים אלו של בניית שלום כנראה לא יפתרו את הסכסוך, הם מייצגים צעד חיוני ראשון במסע הארוך לעבר שלום. הם מזכירים לנו שבעיצומו של הנרטיב המטלטל של המלחמה קיימים סיפורים אלטרנטיביים של תקווה וחיבור. זהו נתיב מאתגר, אבל יש לצעוד בו בנחישות ומתוך אמונה בלתי-מעורערת באפשרות של עתיד משותף.
המחקר שלי, בו אני חוקרת את המורכבויות של בניית שלום בין ישראלים ופלסטינים, זכה להכרה ופורסם ב-Alef Trust Journal of Consciousness, Spirituality, and .Transpersonal Psychology . זהו כתב-עת הידוע במחויבותו לחקור את ממדי העומק של התודעה האנושית ושל תרגולים טרנספורמטיביים. הוא מספק במה אידאלית לעבודתי, המתחברת לכמה מתמות הליבה שלו, של רוחניות, תודעה ופסיכולוגיה טרנספרסונלית. מי שתרצה להכיר יותר לעומק את המחקר שלי תוכל למצוא אותו כאן.
